1. המשיב (להלן: "
הבנק") הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד חברה בשם מיכאלו שרותי ניהול ומסעדות בע"מ (להלן: "
החברה") וכן כנגד טל פיקלר, בעל עניין בחברה, אשר כנגדו ניתן פסק דין ביום 25.11.10, וכן כנגד המבקש, שגם הוא בעל עניין בחברה וחתם ערבות לחשבון החברה שהתנהל בבנק (להלן: "
הערב"). התביעה הוגשה על סך של 115,842 ש"ח.
2. ביום 29.1.08 חתמה החברה על הסכם לניהול חשבון בסניף בית לסין של הבנק. ביום 20.5.09 עמדה יתרת החוב של החברה על סך 233,723 ש"ח בעו"ש ו - 20,003 ש"ח בגין הלוואה. לסילוק יתרת החוב חתמו החברה והבנק על הסדר חוב לסילוק יתרת החוב. בהתאם לתנאי הסדר החוב, העמיד הבנק לחברה ביום 20.5.09 הלוואה בחשבון בסך של 230,000 ש"ח (להלן: "
ההלוואה"). החברה לא עמדה בתשלומים. על פי ספרי הבנק נכון ליום 20.8.10 יתרת החוב של החברה כלפי הבנק עמדה על סך 111,661 ש"ח. הבנק תובע את הערב לתשלום יתרת החוב.
3. הערב הגיש בקשת רשות להגן ובה טען כי החברה סיפקה שירותי ניהול למסעדות רשת סבארו. הערב העיד כי סיכם עם מנהל סניף הבנק כי החברה וחברה נוספת שבבעלותו יקבלו אשראי בגובה 100,000 ש"ח כל אחת לצרכים שוטפים. בשלב מאוחר יותר גדל היקף האשראי שהבנק נתן לחברה עד לגובה של למעלה מ 300,000 ש"ח. בתצהירו כותב הערב כי חשבונות הבנק פעלו ללא בעיות מיוחדות, ללא חריגות משמעותיות ו/או ארוכות טווח ממסגרת האשראי שהועמדה להם ובכל מקרה תוך עדכון ותיאום מראש מול מנהל הסניף או סגניתו.
4. הערב הצהיר כי בחודש אוקטובר 2008 נדרש לפתע על ידי מנהל הסניף לפרוע את החבות של החברות. הערב טען בפני מנהל הסניף כי האשראי הועמד לו כנגד העברת פעילות של החברות לסניף הבנק וכי האשראי מנוצל במלואו באופן שאינו מאפשר לצמצם את החוב. על פי התצהיר, מנהל הסניף השיב, כי בעקבות המשבר הפיננסי בעולם עליו לצמצמם את האובליגו. לטענת הערב, הוא בחן את דרישת מנהל הסניף אך מצא כי לא יתכן לשנות את המצב בשל צפי התזרים העתידי אל מול ההוצאות הצפויות. יחד עם זאת, בשל כפיה של מנהל הסניף נאלץ להסכים להסדר לפיו החברה והחברה הנוספת יפרעו אשראי בגובה של 100,000 ש"ח בשבעה תשלומים חודשיים רצופים.
5. הערב העיד עוד, כי לקראת סיום פרעון ההלוואה על סך של 100,000 ש"ח לכל אחד מהחשבונות הודיעה לו מנהלת האזור, כי הבנק החליט לא לתת יותר אשראי לחברות העוסקות בתחום המזון והמסעדנות, ולכן האשראי יצומצם לאפס. וכך הוא נדרש לפרוע את האשראי של החברה בתוך 18 חודשים ושל החברה הנוספת בתוך 6 חודשים. הערב העיד כי גם כאן לא נותרה לו ברירה והוא נאלץ לחתום על שני הסכמים שהוכתרו במילים "הסדר חוב" וזאת כאשר, לטענתו, הבנק שינה באופן חד צדדי את ההסכמים עימו. לטענתו, חתם על הסדרי החוב מכיוון שמנהל הסניף הבהיר לו, כי אם לא יחתום אזי הבנק יבטל את מסגרות האשראי לאלתר, יפסיק לכבד שיקים ויביא לסגירת הפעילויות של החברות. הערב טוען כי העומס הרב על החברות שנבע מכך שכל אחת מהן נדרשה לשלם מאות אלפי שקלים בפרק זמן קצר יחסית וללא תכנון מראש גרם לכך שכושר הפרעון שלהם נפגע, דבר שהביא לפגיעה משמעותית ביכולת התפקוד השוטף עד כדי הפסקת פעילות.
6. הערב נחקר על תצהירו ולאחר החקירה הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
7. בתגובה לטענות הערב טען הבנק כי התובענה אינה מתייחסת כלל לחשבון של החברה הנוספת אשר עמדה בשני הסדרי החוב, הראשון והשני, וחשבונה בסניף נסגר. עוד טען הבנק כי המבקש לא טוען בתצהירו לקשר כלכלי או עסקי בין שתי החברות וכל נושא התביעה הוא החשבון המתייחס לחברה בלבד ולכן כל הטענות לגבי החברה הנוספת אינן רלוונטיות לתובענה זו. עוד טוען הבנק כי הלקוח העיקרי של החברה הייתה רשת סבארו ולכן כל שינוי אצל סבארו יש בו כדי להשפיע על החברה.
8. הבנק טוען כי טענת הערב שההחזר היה גבוה אינה נכונה, משום שהתמורה החודשית שקיבלה החברה מהלקוח העיקרי, סבארו, היתה "בסדר גודל של בין 80,000 ל - 150,000 ש"ח לחודש" (ראו עמוד 1 שורות 23-25 לפרוטוקול). מכאן טוען הבנק כי תשלום חודשי בסך 12,791 ש"ח היווה 15% בלבד מהמחזור החודשי של החברה וזאת בחודש שבו היה המחזור החודשי 80,000 ש"ח, כך שבחודשים שבהם המחזור עלה על 80,000 ש"ח היווה התשלום החודשי בגין ההלוואה אף פחות מ 15%. מכאן שהטענה שהחברה נדרשה לשלם סכום נכבד בתקופה קצרה אינה נכונה כאשר גובה התשלום היה מקסימום 15% מן המחזור.
9. הבנק טוען עוד כי בחודש אוגוסט 2010 איבדה החברה את מקור ההכנסה העיקרי שלה, דהיינו את רשת סבארו, ועד לאותו חודש שילמה החברה למשיב את תשלומי ההלוואה במשך 14 חודשים. רק כאשר איבדה החברה את מקור ההכנסה העיקרי שלה היא הפסיקה לשלם לבנק את תשלומי ההלוואה.
דיון והכרעה
10. הלכה פסוקה היא, כי בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למתן רשות להתגונן, הוא אינו בודק את אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר, אלא יוצא מההנחה, שהאמור בתצהיר אמת. כך ייטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית בפני התביעה, גם אם מדובר בהגנה דחוקה. הלכה ידועה זו ביסס בית המשפט העליון בפסיקות רבות כבע"א 3374/05
אליהו אוזן נ'
בנק איגוד לישראל בע"מ (טרם פורסם) וב
ע"א 9654/02 חברת האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל פ"ד נט(3), 41. אולם כלל הוא, כי נתבע בסדר דין מקוצר המבקש רשות להתגונן חייב להידרש לפרטי טענות ההגנה שלו (
ע"א 18/66 חפץ נ' אוצר הקבלנים בע"מ, פ"ד כ(3) 265). אין די בקיומה של מחלוקת עובדתית בין הצדדים, כדי להצדיק מתן רשות להתגונן. מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר היא למנוע דיון בתובענה אם נהיר, כי אין לנתבע סיכוי להצליח בהגנתו והיא בבחינת "הגנת בדים" (ע"א 3374/05
אליהו אוזן נ' בנק איגוד
לישראל בע"מ (טרם פורסם).
11.לאחר עיון בתיק, שמיעת עדות המבקש וקריאת סיכומי הצדדים אני מוצאת כי אין מקום לתת בתיק זה רשות להתגונן.
12. הטענה העיקרית של הערב היא כי הסדר החוב שנחתם עם הבנק ביום 20.5.09 נחתם באילוץ ובכפיה ובניגוד למוסכם בין הצדדים במועד פתיחת החשבון. טענה זו של אילוץ וכפיה הועלתה לראשונה במסגרת בקשת הרשות להתגונן. אין כל אסמכתא לכך שהטענה נטענה קודם לכן.
13. לעומת זאת, החברה קיימה את ההסדר החל ממאי 2009 ועד לחודש אוגוסט 2010 דהיינו כ-14 חודשים בלא כל טענה מכל סוג שהוא. ההסדר קוים כסדרו מדי חודש בחודשו במהלך כל התקופה הזאת. הפעם הראשונה שבה לא שולם סכום על חשבון ההסדר היה אך ורק באוגוסט 2010 כאשר רשת סבארו שהיא היתה הלקוח העיקרי של החברה הפסיקה את עבודתה עם החברה ובכך החברה איבדה את מקור ההכנסה העיקרי שלה (ראו תשובת הערב בשורה 20-21 לדיון בעמוד 2).
14. טענת הערב בסיכומי התשובה לענין זה של העדר טענה של הערב במשך חודשים רבים, היתה כי בסעיף 27 לתצהיר המבקש טוען כי פנה למר רושר (מנהל הסניף) וזה התחמק ממנו. למען הדיון נביא את סעיף 27 במלואו: "אלא כפי שהתברר קודם, מילים לחוד ומעשים לחוד. לאחר מספר חודשים בהם שתי החברות פרעו את ההלוואות וכאשר חברת שירה רון פרעה את כל ההלוואה, נתקלה חברת מיכאלוב בקשיים שהיה בהם כדי למנוע המשך פרעון ההלוואה. כהרגלי, פניתי שוב למר רושר (שהבטיח כי יעזור) וגם הפעם הוא הפנה לי עורף תוך שהוא מודיע לי שהוא מסיים את תפקידו ואין לו סמכות להחליט".
15. נראה כי האמור בסעיף 27 לתצהיר אינו מספיק ואינו משכנע כי אכן הנסיבות היו כפי שמתאר המבקש. הפניה הנטענת למר רושר לא הסתיימה בהתחמקות אלא בכך שמר רושר טען שאין לו סמכות, אולם גם בתצהיר עצמו מצוין כי מי שהיתה מעורבת בנושא היתה גם מנהלת האזור, מכאן שלו היו לערב טענות ניתן היה לפנות גם למנהלת האזור ובכלל לפנות לדרך משפטית, הרבה קודם לתביעה שהגיש הבנק. יתר על כן, אין מחלוקת כי לקח חודשים עד אשר נטענו טענות כלשהן לגבי ההסכם וגם טענות אלה היו בהקשר ליכולת לפרוע את ההסדר ולא באשר לכפיה ועושק בחתימתו. לא זו אף זו שהפניה לא היתה מייד לאחר החתימה על ההסדר אלא רק לאחר שחברת שירה רון סיימה לשלם את החזרי החוב. מכאן שהפניה היתה חודשים רבים לאחר שהסדרי החוב נחתמו על ידי החברה.
16. בנסיבות אלה ובהתחשב בכך שהפסקת התשלומים היתה אך ורק באוגוסט 2010 וקשורה קשר זמנים ברור עם הפסד הלקוח העיקרי של החברה, רשת סבארו, הרי שהטענה כי מדובר בהסכם שנחתם תחת כפיה ואילוץ נוצרה בדיעבד לצורך הגנה מפני התביעה ומהווה הגנת בדים.
17. לפיכך ובהעדר טענה משמעותית אחרת כנגד ההסכם והחוב, הרי שאין מקום לתת במקרה זה רשות להגן ואני דוחה את בקשת הרשות להגן.
סוף דבר